(אל תוותרו על השיתוף האותנטי בסוף המאמר…)
לכולנו יש כאבים. לפעמים אלו כאבים פיזיים ממש, שאנחנו מתקשים להשלים איתם. לפעמים אלו מחשבות מטרידות, רגשות קשים של חסר, אובדן, תסכול או עצבות. לפעמים אלו תוצאות שאנחנו מנסים להגיע אליהן ולא מצליחים. רוב הזמן אנחנו רוצים לפתור את הבעיות שלנו אתמול. ומאחר שאתמול כבר היה, אז עכשיו, או לפחות בעוד רגע. אנחנו מחפשים את הפתרון במיידי המהיר. התרבות שלנו מעצימה את הנטייה הזו. כל פרסומת לקוקה קולה נוטעת בנו את התחושה שרק נשתה פחית קולה, וכבר נהיה צעירים, מאושרים ורוקדים עם יפהפייה.
לפעמים גם אל תרגול המדיטציה והמיינדפולנס אנחנו מגיעים מתוך כוונה כזו- לדלג ולהתעלות מעל הכאבים והמקומות הקשים בחיינו אל שלווה מלאכית. לתקופות מסוימות זה יכול לעבוד. להט וריכוז מביאים למצב של התעלות ושלווה. לחוויות עמוקות במדיטציה יש ערך משל עצמן, אך הן מוגבלות. ברגע שאנחנו קמים מהכרית אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מגיבים עם אותם דפוסים כואבים לסביבה שלנו ולעצמנו. צמיחה אמיתית דורשת שנטפל באופן פעיל בכאבים בחיינו כדי להגיע לחיבור פנימי והרמוניה. עלינו לפגוש את עצמנו באמת, ולהביא אהבה, חמלה ותשומת לב לכאבים שלנו. מפגש כזה מאפשר לנו לשנות את ההתנהלות שלנו באופן טבעי.
"לא המושלם אלא דווקא הלא מושלם הוא שזקוק לאהבתנו"
עבורי המשפט של אוסקר ווילד הוא חזק מאד: "לא המושלם אלא דווקא הלא מושלם הוא שזקוק לאהבתנו". כי כשמופיעות בי התלונות שלי על עצמי, האוטומט הוא שהן יתגברו עם הרבה שיפוטיות. התוצאה היא מערבולת שמושכת אותי למטה. המשפט הזה מזכיר לי דווקא ברגעים האלו להביא אהבה, לחקור את שורשי הכאב ולחמול.
כולנו שואפים להיות מאושרים, שלווים ואוהבים. לא תמיד זה מצליח לנו כי כאב וכעס שלא נרפאו הופכים לכוחות לא מודעים חזקים בחיינו. הם מביאים אותנו שוב ושוב לתגובות אוטומטיות- כעסים, תסכולים ושיפוטיות. הדרך לרפא אותם היא להיות מודעים אליהם לעומק, ולהביא אהבה.
יש 2 כלים עוצמתיים שיכולים באופן טבעי להביא לנו ריפוי:
הכלי הראשון הוא מערכת יחסים בריאה עם מורה ושייכות לקבוצה. רבים מכאבינו נובעים ממערכות יחסים בהן נשארנו בודדים וסגורים. אנחנו בדרך כלל מפחדים לחשוף את הכאב, מסתירים אותו אפילו מעצמנו. עם מורה אנחנו לומדים לשוב ולתת אמון, לתת לצדדים הכי גרועים שלנו להתגלות, ולהתקבל בחמלה על ידי אדם אחר. במובן זה עבודה עם קבוצה היא עוצמתית עוד יותר. אחת המשתתפות בקורס המיינדפולנס האחרון שיתפה שהקבוצה הייתה חלק מרכזי מהריפוי שלה. לשמוע צרות של אחרים נתן לה להבין שהיא לא המשוגעת היחידה. כשאנשים שיקפו לה מה הם רואים בה, על אף הקשיים שיש לה, היא שמעה מהם על הרבה עוצמה שהם חוו ממנה, ולראשונה גם יכלה לתת למחמאות הללו להיכנס.
הכלי השני הוא להביא תשומת לב אוהבת לכל תחום בחיינו ולכל רגע. אחד התלמידים בקורס המיינדפולנס סיפר השבוע איך עשרות פעמים ביום הוא עוצר. הוא מרפה מרצף המחשבות והדאגות, וחוזר לנוכחות ברגע הזה. זה מביא לו הרבה שלווה ואושר. חלק מהעניין הוא להתבונן על חיינו, ולשים לב איזו התנהלות מיטיבה איתנו, ואיזו מלחיצה. מטפלת NLP שהייתה בקורס סיפרה שדרך טיפוח תשומת הלב בקורס היא קלטה שהיא צריכה חצי שעה הפסקה בין טיפול אחד לשני.
יש כמה תחומים שחשוב שנפנה אליהם את המודעות שלנו בתהליך הריפוי: הגוף, הרגשות, המחשבות ו-ריקות ואחדות.
תשומת לב לגוף
זה לא במקרה שבקורס במיינדפולנס אנחנו מתחילים בהפניית תשומת לב לגוף. המתח שלנו נמצא בגוף. זכרונות כואבים, וגם חוויות של עונג הם גופניות. אנחנו חיים בחברה שמדגישה את השכל והראש, ושוכחים להפנות תשומת לב לגוף שלנו. ג'ימס ג'ויס כתב "מר דאפי חי במרחק קצר מגופו".
כאבים בגוף, ובמיוחד בזמן מדיטציה, יכולים לנבוע מבעיה גופנית אמיתית. גם אז הרפית הגוף תומכת בטיפול הרפואי. לעיתים הם נובעים מהקושי להתרגל לתנוחת הישיבה. אך במקרים רבים הם נובעים מאחיזות והימנעויות פסיכולוגיות. לפגוש את התחושות האלו ברכות מאפשר לזיכרונות ואמונות לעלות. מאותו רגע אפשר לעבוד איתם ולרפא אותם.
תשומת לב מכבדת לגוף מעודדת לטפל בו היטב דרך תזונה נכונה, תנועה נכונה ומנוחה נכונה. אחת המשתתפות בקורס האחרון שיתפה שדרך המיקוד בנשימה היא חוותה עד כמה העישון פוגע בנשימה שלה. זה היה טריגר חזק עבורה שגרם לה להפסיק לעשן.
תשומת לב לרגשות
הלב והרגשות עוברים תהליך של ריפוי באמצעות הפניית תשומת לב למקצביהם, לטבעם ולצורכיהם. כשאנחנו סוגרים ולא מוכנים להרגיש את הצער שלנו, אנחנו סוגרים יחד איתו גם את השמחה. לכן פעמים רבות החיבור לרגשות שלנו מגיע דרך פתיחה למצבור הצער שלא הכרנו בקיומו. צער שקשור בילדות שלנו, ובמהלך חיינו, וגם צער אוניברסלי- על כאב מיותר שנגרם בעולמנו. בשיחות אימון רבות אני משקף למתאמנים את הכאב במה שהם אומרים. את הכאב שהם חוו כילדים קטנים ומשתקף בחייהם כיום. השיקוף מאפשר להם לחוות את הכאב הזה שוב, ובד בבד הוא משתחרר. מרפה. שחרור חדש בא לידי ביטוי ברגשות ובגוף.
תשומת לב למחשבות
בטח כבר שמתם לב שמגיעות לא מעט מחשבות במדיטציה. האם שלטתם במחשבות? או שאולי הן הגיעו בעצמן, כאילו משום מקום… יש לנו יכולת השפעה על המחשבות שלנו, אך אין לנו שליטה עליהן. בתוך אותה מדיטציה אנחנו יכולים לנוע בין מחשבות על כמה אנחנו נפלאים ומושיעי העולם, לעד כמה אנחנו חסרי כל יכולת ועלובים. המחשבות שלנו יכולות לרומם אותנו, ויכולות גם להפיל אותנו.
מועיל מועד כמובן לטפח מחשבות חיוביות – מחשבות של אהבה לעצמי ולאחרים, מחשבות של בטחון והוקרת תודה. זהו חלק מהתהליך.
אך לעולם לא נוכל לשלוט לחלוטין במחשבות שלנו. לכן ריפוי עמוק מתרחש כשאנחנו לומדים לקחת אותן בקלילות. בשבוע האחרון השתמשתי באופן אישי בכלי הצחוק. רק אתמול ראיתי את עצמי מסתבך במחשבות סביב קונפליקט קטן עם מישהו. ואז שאלתי את עצמי- אני באמת נותן לזה להעכיר את מצב רוחי? זה לא קטע שדבר כזה קטן מפיל אותי? התחלתי לצחוק על המחשבות שלי, ועם הצחוק הזה הגיע גם שחרור לכבדות.
לחוות ריקות ואחדות
כל הדברים הם מצד אחד ריקים ממשמעות עצמית ומצד שני מחוברים. הריקות מאפשרת לנו לתת לכל התופעות להיות, להתבונן בהן ולתת להן לחלוף. אנחנו מבינים ברמה הכי עמוקה שכל מה שאנחנו הוא רצף של תהליכים- פיזיים, רגשיים, מחשבתיים, תודעתיים. אין שום אני בתוך התהליכים הללו. חווית האני היא רק תוצר שלהם.
כשאין אני מתאפשרת אחדות. האחדות היא החוויה של לראות את עצמי כחלק מהכל. כשחומות ההפרדה שאנחנו שמים בינינו לחוץ נופלים. זו חוויה כמעט מיסטית, שלפעמים חווים אותה בעקבות תרגול מדיטציה ארוך, ולעיתים באופן ספונטני.
המורה הטיבטי קאלו רינפושה אומר:
"אתה חי באשליה ובחזותם החיצונית של הדברים. ישנה מציאות, אבל אינך יודע זאת. כאשר תבין זאת, תראה שאתה שום דבר, וכשום דבר אתה כל דבר. זה הכל."
שיתוף אישי:
כשכתבתי את המאמר הזה לא ידעתי שהשבוע אני הולך ליישם אותו במלואו. למעשה רק עכשיו כשאני מעלה אותו לאתר, אני קולט עד כמה החוויה שעברתי השבוע היא בדיוק מעבר דרך כל השלבים הללו.
קיראו בעצמכם את השיתוף האותנטי שלי:
"בקורס שאני משתתף בו ביקשו מישהו להדגמה.
כל כך רציתי הפעם. ביקשתי 3 פעמים.
כשהמנחה בחרה מישהי אחרת חוויתי כאב עמוק.
עמוק בבטן ובחזה.
שואב.
"לא רואים אותי"
"אני לא יודע לבטא את עצמי".
כמעט שלא יכולתי לשבת שם בהדגמה. רציתי לבכות. כעסתי על המנחה. על עצמי.
אפילו את המחמאה שהמודגמת קיבלה על האותנטיות שלה ראיתי את עצמי מפנה כנגדי.
הנה עוד הוכחה שאני לא אותנטי.
הרי אם הייתי אותנטי היא היתה לוקחת אותי.
יכולתי לראות את הסיפור המשוגע שהתודעה שלי יוצרת.
יחד עם כל הכאב הזה ידעתי שיש לי פה הזדמנות גדולה. שבתרגול בזוגות שתכף נעשה יש לי משהו אמיתי ובוער לעבוד עליו. כאן ועכשיו.
כשהתחלנו לתרגל דייקתי עם בת הזוג המופלאה שלי את האמונה המגבילה "אם יראו אותי יברחו" ואת האמונה המועילה שאני מבקש להכניס "אני אותנטי". כבר בשלב הבירור הזה חוויתי את ההקלה שנובעת מדיוק.
כשהתחלנו לעבוד פתאום ראיתי עד כמה השתניתי בשנים האחרונות. השינוי כל כך עמוק ורגשי, כל כך הרבה יכולות שלא היו חלק ממני פעם הן חלק מרכזי היום. לא פלא שלפעמים קשה לי להצביע על שינויים נקודתיים הבנתי פתאום. השינוי כל כך רחב.
התחברתי מחדש לאותנטיות. ליכולת שלי לגעת ברגש שלי ושל אחרים. עלו תמונות של רגעים מופלאים מהשנים האחרונות.
חוויתי בגוף חיות ורטט.
מרחב אינסופי של אור וחופש הופיע בתודעה. מרחב בו הכל אפשרי. יותר רחב מהאמונות עצמן.
הכתיבה עכשיו משלימה את התהליך. כשסיימנו ידעתי שלכתוב כאן על התהליך הזה, זה חלק חשוב ממנו. חלק מהחיבור לאותנטיות. ניגשתי ישר לכתיבה.
עכשיו אני מלא הודיה לבקשה שלא סופקה, ולאפשרות לשתף כאן עכשיו.
תודה"