מפגש מדיטציה ב ZOOM

מי אני? מאני נפרד וקבוע לעצמי שלוב-קיום ותהליכי

הקלטת ותקציר מפגש ומדיטציה בזום בנושא: מי אני? מאני נפרד וקבוע לעצמי שלוב-קיום ותהליכי

גל קטן עולה ויורד באוקיינוס, נהנה מכל רגע.

הוא נהנה מהרוח, מהאוויר הרענן- עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים, זה נורא" אומר הגל, "תראו מה עומד לקרות לי!"

"ואז מגיע גל נוסף. הוא רואה את הגל הראשון, שנראה עצוב ואומר לו: "למה אתה נראה כל כך עצוב?"

הגל הראשון עונה "אתה לא מבין? כולנו עומדים להתרסק! כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

הגל השני אומר: "לא, אתה לא מבין, אתה לא גל, את חלק מהאוקיינוס"

מתוך הספר "ימי שלישי עם מורי" מאת מיץ' אלבום.

החוויה של אני נפרד וקבוע

החוויה הבסיסית שלנו בחיים היא שיש אני נפרד וקבוע.

בבסיס הפילוסופיה המערבית המודרנית יש את דקארט שאמר "קוגיטו ארגו סאם" כלומר "אני חושב משמע אני קיים". אם נסתכל על עצמנו נראה שאנחנו חושבים המון מחשבות שקשורות בנו. מחשבות בהן אנחנו הגיבורים הראשיים של הסרט. כמו כן המחשבות והפרשנויות שלנו לארועים מנהלות את חיינו. מישהו משמיע דעה שנראית לי לא נכונה- ישר אני מרגיש צורך להוכיח לו שהוא טועה, בדרך כלל בדרך קצת תוקפנית. אני מאחר לפגישה- אני ישר חושב שיכעסו עלי ויהיה לי לא נעים, ולכן נלחץ. למחשבות שלי, ולפרשנויות שלי לארועים יש השפעה עצומה על מצב הרוח שלי ועל התגובות שלי. רוב הזמן אני גם מאמין להן בלי לעצור ולבדוק אותן. בלי לנסות להעלות אפשרויות נוספות. והאמת, מאחר שהדפוסים שלנו כל כך חזקים, גם כשאנחנו מעלים אפשרויות נוספות, הם לא מרגישות סבירות ואמיתיות כמו הפרשנות האוטומטית.

אנחנו בטוחים שהאני שלנו נפרד. מאד ברור לכולנו שאני זה אני, ואתם זה אתם. אם כאבה לי עכשיו הרגל היא כאבה לי, ואתם לא יכולים להרגיש את זה. אתם לא יכולים לדעת מה המחשבות שלי. יש לנו חוויה מאד ברורה היכן הגוף שלנו מסתיים.

האני הוא קבוע ולא משתנה. אני אותו אחד מאז שנולדתי ועד יום מותי. יש לי אישיות קבועה. דרך התנהגות שלא משתנה- אנחנו יכולים להגיד על עצמנו- אני עצבני או אני רגוע. אני חכם או אני טיפש. אני אדם מאד רגיש. אני טוב בכתיבה. אני גרוע בשיחות חולין. יש לנו הרבה תוויות שאנחנו שמים על עצמנו ועל אחרים, ודרכן מבטים ומחזקים את הקיבעונות שלנו.

אם אני נפרד וקבוע אני סובל

החוויה שלנו את עצמנו כאני נפרד וקבוע גורמת לנו המון סבל.

אם אני זה המחשבות שלי, ואם אני מתייחס למחשבות האוטומטיות שלי כנכונות, אז כל פעם שמשהו לא קורה כמו שציפיתי אני מאוכזב, לחוץ או כועס. אני הופך להיות מאד תגובתי. אני מוצף במחשבות, בעיקר על העבר והעתיד. כעסים על מה שהיה, ציפיות ודאגות ממה שיהיה.  המון מחשבות. אנחנו מאבדים את השלווה ואת היכולת להיות כאן ועכשיו.

בחוויית הנפרדות יש סבל. קודם כל בדידות. לכולנו יש צורך בקשר עמוק לאחרים, באהבה, באמפתיה, בשייכות וחיבור. כשאנחנו חווים נפרדות אין לנו את כל אלו. רק את הכמיהה אליהם. נפרדות גם מביאה אותנו כל הזמן לדאוג לעצמנו. כל הזמן לחיות בחשש- מה יקרה לי? אנחנו אפילו יכולים למצוא את עצמנו נלחמים- כדי להשיג משהו שיש למישהו אחר, או כדי לשמור על מה שיש לנו.

גם בקיבעון יש סבל. כדי להתמודד היטב במציאות המשתנה אנחנו חייבים להשתנות כל הזמן, להתגמש. כשאנחנו מגיבים תמיד אותו דבר אנחנו הופכים לרובוטים. במקום למצוא תגובות חכמות ויעילות למצבים, אנחנו מגיבים באותן תגובות שחוזרות על עצמן. כשאנחנו מתייגים את עצמנו בכל מיני צורות- עצבני, רגיש, אנחנו מקבעים את עצמנו בסוג מסוים של תגובה, שלא תמיד טובה לנו.

עצמי שלוב-קיום ותהליכי

המיינדפולנס מציע לנו דרך אחרת להסתכל על עצמנו, דרך נוספת לחיות בעולם-

להיות עצמי שלוב-קיום ותהליכי.

עצמי- בזרמים מסוימים בפסיכולוגיה יש הבחנה עדינה בין "אני" ל"עצמי". האני הוא הסיפורים שאני מספר כל הזמן על החיים שלי. זרם המחשבות הבלתי פוסק. העצמי הוא חוויה נוכחת בכאן- ועכשיו. העצמי מחובר לחושים, לאינטואיציה. כשהעצמי דומיננטי יש תחושה בריאה של הגוף, ויש שלווה בראש.

שלוב קיום- אין מילה טובה לתאר את זה, אבל העצמי הזה הוא שייך לעולם, הוא חלק ממנו. החוויה היא שאני מרגיש חיבור לאנשים אחרים, לטבע. אני נמצא עם החוץ בקשרים שבהם אני מזין ונותן, וגם מוזן ומקבל. יש הודיה וכבוד לכל מה שסביבי.

תהליכי- העצמי הוא תהליך- תהליך שמתהווה ומשתנה כל הזמן.

כל רגע העצמי נוצר מהרגע הקודם, ויוצר את העצמי של הרגע הבא.

זה מעצים מאד, כי על תהליכים ניתן להשפיע. הידיעה שקושי שנוכח עכשיו יעבור נותנת כח ותקווה.

חוויתם את זה במדיטציה- אני מוכן להמר שאתם עכשיו מרגישים רגועים ונינוחים יותר. מתוך תרגול המדיטציה השפעתם על התהליך והפכתם לרגועים יותר. אם הייתם יציבים וקבועים לא הייתם יכולים לעשות זאת.

מדיטציה

השינוי העמוק הזה לפעמים מתרחש דרך נס ברגע, אבל לרוב הוא תוצאה של עבודה פנימית מתמשכת. אנשים שמתרגלים מדיטציה עמוקה לאורך כמה חודשים חווים אותו. לפעמים זה נחווה כהתמוססות העצמי. חשוב לעשות זאת במסגרת תומכת ובטוחה. התהליך הזה יכול להיות גם מפחיד מאד. יש לי חבר שהיה נזיר, ותרגל תקופות ארוכות בבדידות בטבע. יש לו רגישות עצומה. הדהימה אותי היכולת שלו להרגיש אותי. יחד עם זאת להכיל את הרגישות הזו ולדעת לחיות איתה בעולם זה עדיין אתגר בשבילו.

מדע ומדעי המח

יכול להיות שמה שאני אמרתי נשמע לכם מאד מיסטי.

אין ספק שהרבה מהספרות המיסטית נובעת מהתיאור של חוויות כאלו, שבאמת קשה לתאר אותן במילים.

היום, עם התקדמות המדע ומדעי המח בפרט, אנחנו יכולים להסביר את החוויות הללו גם בכלים מדעיים.

אחת התגליות החשובות של השנים האחרונות במדעי המח היא רשת ברירת המחדל- זו רשת המחשבות שרצות ללא הפסק. הסיפורים שאנחנו מספרים כל הזמן על מה שקורה, ושרובם עוסקים בנו בתור הגיבור הראשי בסרט. היא מתאימה מאד לתיאור של האני.

לעומת זאת יש רשת אחרת שמחוברת הרבה יותר לאזורי חישת הגוף, התנועה והאמפתיה. היא מתאימה לתיאור של העצמי.

יש מחקרים שמראים שתרגול מיינדפולנס מפחית את הפעילות ברשת ברירת המחדל, ומעצים את הפעילות ברשת העצמי.

המדע מראה לנו שכל דבר הוא קשור באין סוף קשרים לכל דבר אחר.

קחו את הדף הזה.

הדף קיים מתוך תהליך מורכב שיצר אותו, שמערב עצים, מים, חום, ועוד…

במובן הזה, בדף יש עצים, מים, חום, ובעצם גם את מה שאפשר את קיומם- שמש, אדמה, דישון, עננים, גשם ועוד… בעצם כל העולם כולו נמצא בדף הזה.

ומעבר לכך-

האם יש קיום לדף בעולם ללא עטים, עפרונות ומדפסות?

הדף קיים גם מתוך השימושים המגוונים שאנחנו עושים בו- בין אם אנחנו כותבים בו או מקפלים אותו למטוס.

הכל קשור בהכל, הכל מכיל את הכל.

בעולם המודרני עוד יותר קל לראות את זה מאי פעם.

הקורונה המחישה לנו שאנחנו קשורים אחד לשני. וירוס שהופיע בסין בעיר ענקית שבטח לפני אף אחד מאיתנו לא הכיר -ווהאן, תוך שבועות בודדים הגיע להרצליה.

אנחנו רואים עכשיו שהכלכלות שלנו תלויות אחת בשניה, והתאוששות שלנו קשורה להתאוששות של העולם כולו.

אנחנו כל היום משתמשים באינטרנט- שהיא רשת שמחברת את האנשים בכל העולם.

לפי מחקרים, אתם יכולים להגיע לכל אדם בעולם דרך 5-7 אנשים שמכירים אחד את השני בלבד.

הקיום שלנו שלוב אחד בשני.

בבית שלנו אנחנו עושים קומופסט- את כל השאריות האורגניות אנחנו זורקים לפח, מכסים בקצת עלים, ואחרי כמה חודשים נהיה מהם דשן שמזין את עצי הקלמנטינה. כמובן שאנחנו אוכלים את הקלמנטינות, ואז הקליפות שלהן חוזרות לקומפוסט… זה כל פעם מחדש פלא לחוות כיצד הזבל שלי הופך להיות כל כך מזין לאוכל שלי.

אחד המחקרים המדהימים ששמעתי עליהם ונעשו פה בישראל שם לפני שני אנשים מוט עץ קטן שהיה מחובר כך שאפשר להזיז אותו רק ימינה ושמאלה. ביקשו מהם להזיז אותו, וראו שלאחר כמה זמן הם מסתנכרנים, ומתחילים להזיז אותו יחד. הם דיווחו שהיה רגע שבו הם הרגישו אחד. ומה שמדהים הוא שראו את זה בפעילות המוחית שלהם שהיתה זהה- כלומר הם לא זזו ימינה כתגובה לפעולה של השני, אלא באופן מסונכרן בחרו לזוז ימינה ושמאלה. כמו רקדו בתאום מלא.

מחקרים חדשים מראים שיש אזור במח שפעילות בו מייצרת לנו את החוויה שלגוף שלנו יש גבול. במצבי ריכוז גבוה מאד, שמתרחשים במדיטציות עמוקות, וגם בפעילויות אחרות שדורשות מעורבות עצומה, האזורים הללו נמצאים בתת פעילות, ואנשים חווים שהם אחד עם הסביבה שלהם. אפילו אזורי הזמן יכולים להיות בתת פעילות, ואז אנשים מרגישים שהזמן עובר לאט או מהר יותר.

התפיסה של עצמנו כתהליך היא בתואם מלא עם הגישות הפסיכולוגיות העדכניות. היא גם מותאמת למהפכת הנוירו-פלסטיות של מדעי המח. הגילוי שהמח שלנו גמיש ומשתנה כל הזמן. גם בגילאים מבוגרים ניתן להשפיע ולעצב אותו. השינויים שנמדדו במוחות של אנשים שהשתתפו בקורסי מיינדפולנס היא אחת העדויות הראשונות לכך.

החוויה האישית שלי

לסיום אני רוצה לשתף אתכם בחוויות האישיות שלי ביחס לזה.

אני מודה שכתיבת השיחה הזו היתה מאתגרת עבורי.

אני מרגיש שאני עדיין בתהליך של הפנמת האמת הזו.

היא בשבילי מצפן שמכוון את הדרך.

ברמה האינטלקטואלית היא ברורה לי,

היא גם מרגישה נכונה.

הקיום השלוב משפיע על הערכים שלי.

הוא חלק מהערך הרב שיש לי לחמלה, לנדיבות.

גם אצלי תחושת האני הנפרד והקבוע עדיין חזקה ברגעים רבים.

כשאני לחוץ, או מאד רוצה משהו, אני יכול להישבות בזה, להאחז ולסבול.

בכנות, עדיין לא הייתה לי חוויה עוצמתית של אחדות עם הקיום.

יחד עם זאת יש גם רגעים רבים משמעותיים.

יכולים להיות רגעים פשוטים ביום בהם יש שלווה עמוקה.

את החיבור אני מרגיש הכי טוב עם אנשים בשיחות עומק- באימון, איתכם כאן.

כשמישהו מספר לי את הקושי שלו העצמיות שלי כמו נעלמת ואני כולי בשבילו.

אסיים בשיר "ריקמה אנושית אחת חיה" שמתאר את זה נפלא:

את המכתב הבא כתב אלברט איינשטיין לנערה צעירה שאיבדה את אחותה, ולא יכלה להתגבר על הצער:

"בן אנוש הוא חלק משלם, הנקרא על ידינו 'יקום'-

חלק המוגבל על ידי זמן ומרחב.

הוא חווה את עצמו, את המחשבות שלו, את הרגשות שלו כמשהו נפרד מהשאר- זו סוג של אשליה אופטית של התודעה.

האשליה הזו היא סוג של כלא עבורנו, המגבילה אותנו לתשוקות האישיות שלנו, ולדאגה לאנשים הבודדים הקרובים אלינו.

המשימה שלנו חייבת להיות לשחרר את עצמנו מהכלא הזה על ידי הרחבת מעגל החמלה שלנו,

כך שיכיל את כל היצורים החיים ואת כל הטבע בהדרו.

אף אחד לא מסוגל להשיג זאת באופן מלא, אך השאיפה לכך היא בעצמה שחרור ובסיס לבטחון פנימי."

אלברט איינשטין

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רוצה לקבל חבילת מתנות להפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס?