מיינדפולנס: למה אנחנו כל כך נמשכים לשלילי?

קראתי מייל שכתב אילן לוי, מנכ"ל הוצאת פראג ואיש שאני מעריך, בו הוא הביא שני מחקרים שמתארים את המשיכה שלנו לשלילי: בראשון טענו שלתיאור של שירות רע יש שבממוצע 13 שיתופים, ואילו לתיאור של שירות טוב יש רק 4 שיתופים. בשני סקרו כותרות של 65,000 מאמרים באינטרנט והראו שאלו עם כותרות שליליות זכו ל 55% פתיחה לעומת 20% לאלו עם כותרות חיוביות. אילן סיים בשאלה- למה אנחנו כל כך נמשכים לשלילי? לשאלה הזו יש תשובות חשובות שנובעות מהחברה שלנו, מהדרך בה גדלנו, ומהפסיכולוגיה שלנו, אבל אלו לא מציגים את כל התמונה. המאמר הזה בא להשלים את התמונה ולענות על השאלה הזו על פי גילויים ותובנות יחסית חדשים במדעי המח ובפסיכולוגיה אבולוציונית. שם קוראים לתופעה הזו הטיית השליליות. הגילויים הללו מאפשרים לנו לראות במשיכה שלנו לשלילי כתופעה טבעית מצד אחד. מצד שני הם מזכירים לנו שבכל רגע אנחנו יכולים לבחור להשתנות ולחיות אחרת.

השליליות גורמת סבל

המשיכה לשליליות באה לידי ביטוי בביקורת על עצמי ואחרים, שיפוטיות, כעסים, תסכול, חוסר סיפוק ועוד מגוון רגשות לא נעימים. היא גורמת להרבה מהסבל שאנשים חווים. אני מכיר אותה היטב. קודם כל אני מכיר אותה על עצמי. שנית אני מכיר אותה ממשתתפי סדנאות המיינדפולנס שאני מלמד, ומהמתאמנים האישיים שלי. להם אני עוזר להפחית את השליליות. אז אם המשיכה לשליליות גורמת לנו כל כך הרבה סבל, למה היא קיימת?

המפתח לתשובה נמצא באבולוציה

כדי להבין את התשובה אנחנו צריכים להבין איך התפתח המח שלנו לאורך מיליוני שנים של אבולוציה, ואיך הוא עובד כיום כתוצאה מכך. תקופה מעניינת במיוחד להסתכל עליה היא התקופה בה היינו ציידים ולקטים. זו תקופה שנמשכה כמה עשרות אלפי שנים, ונפסקה אט אט ברוב העולם עם המהפכה החקלאית בערך לפני 10,000 שנים. 10,000 שנים הן מעט מאד זמן מנקודת מבט אבולוציונית. כך שעל אף שהעולם שבו חיינו אז היה שונה מאד מהעולם היום, המח שלנו לא השתנה מאד. העולם באותה תקופה היה יפה ופראי. היו בו מעט מאד אנשים שחיו בקבוצות קטנות, והרבה חיות. חלק מהחיות ניצודו על ידי האנשים, וחלק טרפו אנשים.

3 הצרכים ההישרדותיים

לאנשים היו 3 צרכים הישרדותיים שעיצבו 3 מערכות מוחיות וגופניות מתאימות (למעשה הצרכים הללו עיצבו את המערכות הללו כבר אצל היונקים במשך מיליוני שנים, וכך הן הגיעו אלינו):

הצורך הראשון היה לא להיות ארוחת הצהרים של מישהו אחר, כלומר בטחון. כדי למלא את הצורך הזה התפתחה מערכת החירום. מערכת החירום מחפשת כל הזמן איומים – משהו שנראה לא בסדר. ברגע שהיא מזהה איום פוטנציאלי היא מגייסת את כל הגוף לתגובת הלחם או ברח המפורסמת. כל פעם שאתם חושבים שמשהו לא בסדר, או שמישהו חותך אתכם בכביש מערכת החירום מופעלת.

הצורך השני הוא לאכול ארוחת צהרים, ולשם כך צריך מוטיבציה לצאת לפעולה. לכן התפתחה מערכת התגמול. היא גרמה לנו לעשות פעולות מאתגרות כמו ציד או חיזור, עבור התגמול שיש להן בסוף. כשאנחנו רואים שוקולד, ומתחשק לנו לאכול אותו זה בגלל שמערכת התגמול מניעה אותנו לפעולה.

הצורך השלישי הוא לעכל את ארוחת הצהרים, כלומר לבצע פעולות תחזוקה ארוכות טווח. הצורך הזה פיתח את מערכת הרגיעה. כשמערכת הרגיעה פועלת הגוף מעכל בצורה טובה יותר ומערכת החיסון עובדת טוב יותר. בנוסף, אצל בני אדם מערכת הרגיעה קשורה ליכולת שלנו ליצור קשרים חברתיים עם אנשים אחרים. גם זו השקעה לטווח הרחוק.

איך כל זה קשור לשליליות?

כשחיים בטבע הכלל הראשון הוא – אל תהיה ארוחת הצהרים של מישהו אחר. דמיינו רגע שאתם הולכים בג'ונגל ורואים קצה של מקל ארוך שנראה קצת מוזר. אולי הוא נחש ואולי לא. אם נטעה לחשוד בו שהוא נחש וטעינו, אז מה שקרה זה שנכנסנו לקצת סטרס מיותר. לעומת זאת אם נטעה לחשוב שזה אינו נחש ונרים אותו, יש סיכוי טוב שהנחש יכיש אותנו. איזו טעות הייתם מעדיפים לעשות? ברור שאת הטעות הראשונה. עדיף 100 לחשוד בטעות ולהיכנס לקצת לחץ, כי אחרי הטעות הראשונה כבר לא נעשה יותר טעויות…

כלומר, יש לנו נטייה אבולוציונית להימשך לשלילי – לזהות ולהתמקד במה שלא בסדר. כי מה שלא בסדר  עשוי לסכן את חיינו. מחקרים מודרניים בכלכלה התנהגותית, שהיו חלק ממה שהביא לפרופסור דניאל כהנמן את פרס נובל לכלכלה, הראו תמונה דומה – אנשים יעדיפו להימנע מהפסד מאשר להרוויח רווח שווה ערך.

המעגל הזדוני של הטיית השליליות

דמיינו שמישהו כועס עליכם, ואתם מגיבים בעצבנות. הכעס שלו מפעיל את פעמון האזעקה באזור במח שכלם שנקרא האמיגדלה, כמו שהיה משפיע עליה זיהוי של נמר בין העצים. האמיגדלה שולחת סימני אזעקה להיפותלמוס ולמערכת העצבים הסימפתטית. ההיפותלמוס משחרר הורמוני סטרס – אדרנלין, קורטיזול ועוד. כתוצאה מהם הלב מתחיל לדפוק מהר, המחשבות נהיות מהירות ואנחנו מרגישים עצבניים. ההיפוקמפוס יצר נתיב בין הנוירונים במח שקשורים באירוע הזה. העוררות הגבוהה גורמת לכך שהנתיב הזה ישמר לזיכרון. כלומר בפעם הבאה שנמצא בסיטואציה דומה הנתיב הזה בקלות רבה יותר יופעל שוב ואף יתחזק. אחרי שיצרנו נתיב מסוים, אנחנו חוזרים עליו שוב ושוב, ומחזקים אותו. כך אנחנו מגדילים את הסיכוי שהוא יופעל בפעם הבאה שהוא רלוונטי. כלומר, פעמון האזעקה פועל יותר פעמים ויותר בעוצמה.

בו זמנית מתרחש דבר נוסף שמעצים את הטית השליליות – הקורטיזול שהופרש פוגע בפעולת ההיפוקמפוס, ואפילו הורג בו תאים. זו בעיה כי ההיפוקמפוס הוא חלק ממערכת הרגיעה – הוא עוזר לנו לראות אירועים בפרספקטיבה ולעצור את הורמוני הסטרס.

הסביבה השתנתה, המח לא כל כך…

תסתכלו סביבכם ותנסו למצוא אריות ונמרים. מצאתם? אלא אם כן אתם בדיוק קוראים את המאמר הזה בספארי כנראה שלא. גם אז ננקטים כאלו אמצעי זהירות שאריות ונמרים לא מסכנים אתכם. הסביבה המאד מסוכנת שבה התפתח המח לאורך מיליוני שנים של אבולוציה (אצל היונקים ואחר כך אצל בני האדם) השתנתה. מתי בפעם האחרונה חוויתם איום אמיתי על חייכם? מתי בפעם האחרונה טעות בזיהוי סכנה הייתה יכולה לגרום לכם למוות? אני בטוח שלרובכם התשובה היא שלא חוויתם. גם בישראל שמותקפת על ידי טרור החיים הם הרבה יותר בטוחים מכפי שהם היו אי פעם בתולדות האנושות (כפי שהראה והדגיש יובל נח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות").  אך המח שלנו עוצב על ידי האבולוציה להתמקד בסכנות ובמה שלא בסדר. לכן אנחנו נמשכים לשליליות. לא סתם החדשות מתעסקות בעיקר במה שלא בסדר. זה מושך את תשומת ליבנו ומעניין אותנו.

אל ייאוש

ייתכן שמצאת את מה שכתבתי קצת מייאש. אם מיליוני שנות אבולוציה הביאו אותנו להטיית השליליות, מה אנחנו כבר יכולים לעשות בנדון? האמת שיש הרבה שאפשר לעשות בנדון. אחד מפלאי המח שלנו הוא הגמישות ויכולת ההשתנות שלו. אנחנו יכולים לתת למה שקורה לנו בחיים לעצב לנו את המח, ואנחנו גם יכולים לבחור לעצב ולכוון אותו בעצמנו. אני חווה את זה בעצמי. כיצד שוב ושוב אני משחרר את האחיזה בשליליות, ומכוון את עצמי לחיים אוהבים ושלמים יותר. אני שומע את זה מהמתאמנים האישיים שלי, ומהמשתתפים בסדנאות המיינדפולנס שלי – הם מגלים את היכולת להרפות מהשליליות. היום יש גם אלפי מחקרים שתומכים בכך.

אתם לא הדפוקים היחידים שלא מצליחים לחשוב חיובי

בעיני הדבר הראשון שחשוב לי שתיקחו מהמאמר הזה הוא שאם אתם שליליים, יורדים על עצמכם או שיפוטיים, זה לא אומר שאתם הדפוקים היחידים שלא מצליחים לחשוב חיובי. למעשה זה אומר שאתם בני אדם נורמאליים שהושפעו מהטיית השליליות. זו הטייה שהתפתחה לאורך מיליוני שנים ומסיבות טובות. לכן זה טבעי שאתם מושפעים ממנה. לרדת על עצמנו רק מעצים וממשיך את השליליות.

המח גמיש – אנחנו יכולים לכוון את עצמנו להיות יותר חיוביים

הדבר השני הוא, שיחד עם הקבלה למצב הנוכחי, אנחנו יכולים לכוון את עצמנו להיות יותר חיוביים. במשך עשרות שנים האמינו חוקרי מח ופסיכולוגים שהמח ורמת האושר שלנו מעוצבים בילדות ולא משתנים. מחקרים מפורסמים הראו שאפילו אירועים דרמטיים כמו זכייה בלוטו או נכות כתוצאה מתאונה לא משפיעים על רמת האושר שלנו שנה אחרי שהם קרו. בני אדם נוטים לחזור לרמת האושר הקבועה שלהם לאחר אירועים כאלו. אחד מהמחקרים פורצי הדרך, שהוכיחו שהמח גמיש ומשתנה גם בבגרות פורסם ב 2003 על ידי חוקר המח פרופסור ריצ'רד דוידסון ופרופסור ג'ון קבט זין. עובדים בחברת ביוטכנולוגיה חולקו לשתי קבוצות. קבוצת ביקורת, וקבוצה שעברה קורס מיינדפולנס להפחתת לחצים (MBSR). לפני הקורס, מייד לאחריו, וגם 4 חודשים מאוחר יותר, ביצעו סריקה למוח שלהם. בסריקה גילו שינוי ביחס הפעילות בין האזור הקדם מצחי השמאלי לימני במח. שינוי שנמצא בקורלציה עם רמת אושר גבוהה יותר, והראה את היכולת שלנו כאנשים לשנות את המח שלנו.

לאזן עם מערכת הרגיעה

לסיום, אני מבקש לחזור אל אותם ציידים לקטים שחיו לפני עשרת אלפים שנים. רבים מתייחסים לתקופה זו כאל התקופה המאושרת בתולדות האנושות. איך זה יתכן אם הם חוו כל כך הרבה לחץ והפעלות של מערכת החירום? הסיבה היא שבאותה תקופה עבדנו באיסוף מזון רק כ 4 שעות ביום (לפי ההערכות). לאחר שעות אלו, שהיו בהם רגעים מלחיצים חזרנו אל השבט לשעות ארוכות של שירה, ריקוד, סיפור סיפורים וצחוק. שעות של רגיעה וחיבור. מערכת האיום אמורה לפעול לרגעים קצרים מול איום אקוטי, כשאחריה באופן טבעי מופעלת מערכת הרגיעה לזמן ארוך יותר. כך באופן טבעי מערכת הרגיעה מאזנת את המערכות האחרות. בעולם המודרני האינטנסיבי אנחנו שוכחים לאזן את עצמנו עם מערכת הרגיעה.

רוצים לקבל 7 טכניקות להפחתת לחצים, ולהפעלת מערכת הרגיעה,
שתוכלו להשתמש בהן גם אם אתם אנשים עסוקים במיוחד?
לחצו כאן והורידו את חבילת מתנות המיינדפולנס: http://mindfulness.ravpage.co.il/gift

רוצים לקרוא עוד על מערכות החירום, התגמול והרגיעה?

לחצו כאן וקיראו את סיכום ההרצאה המרתקת של פרופסור גילברט בפסגת המיינדפולנס.