בינואר 2017, יצאתי עם קבוצה לטפס לפסגת הקילימנג'רו.
מהרגע הראשון בו עברנו את הגייט, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון. כל החששות והפחדים, החרדות והמיחושים, פינו את מקומם לעוצמת המראות, הטבע והיופי שנשקפו מכל עבר. לשמחתי הרבה, המסע היה לי חווייתי מאוד ולא קשה. הקור והגובה לא היוו לי מכשול.
ביום האחרון, בירידה חזרה לגייט, ביקשתי מהמדריך שהיה איתי שנלך לאט. לא רציתי שזה יגמר. ימים, שבועות ואף חודשים אחרי, החוויה מילאה אותי ברגשות עזים ובתחושה שאני חייבת לחזור לשם. שבועיים אחרי החזרה לארץ, קניתי כרטיס ליולי, לטפס על הר אחר ולטייל קצת בנופים, בכפרים, בהרים, בחופים של הארץ המדהימה הזאת.
איך כל זה מתקשר למיינדפולנס?
התוודעתי לניר ולמיינדפולנס לפני כ-4 שנים, בבוקר של שקט, אי שם בבית ברל. 4 שעות של מדיטציות שונות, הסברים, קטעי קריאה. כן, כמו שניר נוהג לעשות בכל סוג של מפגש. חלק מהזמן לא ממש הבנתי איך ADHD כמוני מסוגלת לשבת בשקט כל כך הרבה. איך אפשר לא לדבר עם הסביבה. איך שמים בצד את המכשיר הזה ולא בודקים וואטסאפים כל רגע.
אני זוכרת שבסוף הבוקר הזה, חיכיתי לרגע בו אוכל להצטרף לקורס בו המיקום, השעות וכמובן העלות יתאימו לי. הגיע הרגע וכך הצטרפתי בקורס שהתחיל באפריל ונמשך 8 שבועות ברצף + מפגש ארוך בן 6 שעות. מחד, לא החסרתי אף מפגש. מאידך, "לא עשיתי" שיעורים. לא תרגלתי בבית מדיטציה, לא נשימה, לא סקירה ולא נעליים. מחד, תמיד אמרתי שאני עושה המון דברים שקשורים בתזוזה. טיולים, ריקודים, ספורט ועוד. מאידך, הקורס האיר בפני שבעצם, יש לי גם הרבה מצבים של שקט ורוגע. יש לי פינת מרפסת בה אני יושבת לי בתחילת היום ובסופו. אני אוהבת לעמוד במטבח ולחתוך ירקות בתשומת לב. מכינה אוכל, גם אם לא צריך. ועוד מצבים שונים ומגוונים שיש בהם הרבה רוגע ומודעות.
הגיע המועד למסע השני לטנזניה. הפעם יצאתי לבד. כן, לבד, לבד. טסתי לבד, ישבתי באדיס-אבבה לבד, בערבים ישבתי בהוסטל לבד. טוב, לא לגמרי לבד. קודם כל היה איתי חבר צמוד, יומן מסע, איתו דיברתי בכתיבה. שנית, דיברתי עם מלא אנשים חדשים, מכל קצוות עולם. שלישית, הייתי עם עצמי. גיליתי עלי כל מיני דברים. לרובם הייתי מודעת, חלקם היו חדשים לי. אין לי ספק, שהיכולת שלי להתמודד עם מצב כזה, שהיה חדש לגמרי עבורי, השתפרה עשרות מונים בזכות הקורס עם ניר.
מידי פעם עלו לי כל מיני קטעים ששיקפו את מצב הרוח שלי והעליתי אותם על הכתב. משתפת אתכם באחד.
"אני חיה בסרט שבו אני התסריטאית והבמאית, השחקנית הראשית, שחקנית המשנה והניצבת. אשת התפאורה והפעלולים. כשצריך, אני גם הקהל שמריע."
כשישאלו אותי האם אני ממליצה על הקורס, אבחר לענות עם הסיפור שלי. מי שיתחבר אליו, יגיע לקורס ויפיק ממנו הרבה ומי שלא, אולי גם יגיע לקורס ויפיק דברים אחרים.
לניר אומר: תודה, תודה ועוד פעם תודה. זו היתה חוויה מיוחדת שתלווה אותי עוד הרבה זמן ואני בטוחה שעוד ניפגש, בבוקר של שקט, ביום מרוכז או על דפי הפייסבוק, אתה בשלך ואני בשלי שהיום יש ביניהם הרבה חיבור.