פסגת המיינדפולנס: שאלות ותשובות עם וידיאמאלה בוש

שאלות מרתקות ועמוקות נשלחו בפסגת המיינדפולנס. שווה לקרוא את השאלות, ולשאול את עצמנו – האם גם אני כזה? מה אני הייתי עונה?
ורק אז לקרוא…

אני מודע, קשוב, חומל וטוב לב. אבל האנשים בחיים שלי רק מנצלים את זה. אחרים לוקחים את הקרדיט על הנתינה שלי, או שבכלל לא שמים לב אליה. איך להמשיך להיות חומל וטוב לב במצבים הללו, בלי להפוך להתעצבן ולהיות מתוסכל?

זו שאלה מצוינת שהרבה אנשים חווים. בתרבות שלנו להיות חומל וטוב לב זה בדרך כלל כלפי מישהו אחר. אבל האמת היא שאי אפשר להיות טובים למישהו אחר, אם אנחנו לא קודם כל טובים לעצמנו. גם במדיטציה לפיתוח החמלה והאהבה, אנחנו קודם כל מתחילים מעצמנו. להיות חומלים וטובי לב לעצמנו זה הבסיס לטוב לב אמיתי לאחרים.

חלק מטוב לב לעצמנו הוא להיות מודעים לגבולות ולצרכים שלנו. אנחנו צריכים לדעת מתי אנחנו לא יכולים לתת יותר. מתי נגמרו לנו המשאבים. מתי זה מספיק לנו. באותם רגעים אנחנו צריכים לחזור לעצמנו, ולחדש את המשאבים הפנימיים שלנו. אחרת זה כמו לנהוג במכונית בלי דלק. כל אחד מפתח את המשאבים הפנימיים בצורה אחרת ובזמנים אחרים. לפעמים מה שאנחנו זקוקים לו זה זמן עם עצמנו. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים לבלות בחוץ עם חברים. חלק ממיינדפולנס זה להכיר את עצמך, ומה עושה לך טוב.

מיינדפולנס לפעמים נתפס כמשהו רכרוכי. דימוי טוב הוא דווקא הדימוי של להיות לוחם עם לב פתוח ורך. להיות עם עוצמה, אומץ, וגם רכות ועדינות. אנחנו צריכים להיות חזקים כדי לחיות חיים בעלי משמעות, חיים שבהם אנחנו עוזרים לאחרים. להיות חזק זה גם אומר שלא ינצלו אותנו. לפעמים צריך להגיד "לא". לפעמים צריך לשים גבולות.

חשוב לשים לב, כי לפעמים יש לנו אמונת יסוד שלהיות מודע וחומל משמעו כל הזמן להיות עבור אחרים – בכל זמן ובכל מצב. זה קשה לכל אחד לעשותו. אפילו הדלאי לאמה, שבעיני רבים הכי קרוב לאידאל הזה, קם מוקדם בבוקר ומשקיע שעות רבות ביום במדיטציה שלו.

האם מודטים מנוסים עדיין מוצאים את עצמם לא מחוברים? האם הם מדי פעם עדיין בטייס אוטומטי? ואם לא, אז מה משתנה?

כשאנחנו מתחילים אנחנו הרבה פעמים חושבים שהמורים שלנו הם מושלמים או קדושים. אנחנו מאמינים שאם נתרגל מספיק גם אנחנו נהיה מושלמים כאלו. מהכרות עם אנשים רבים שמתרגלים עשרות שנים – כולם לא מודעים כל הזמן. כולם לפעמים בטייס אוטומטי. מודטים מנוסים מאד טובים בלזהות את הרגעים שהם לא מודעים (aware) בהם. הם גם לא יורדים על עצמם על זה שהם לא מודעים. אנשים מתחילים לפעמים כשהם קולטים שהם לא מודעים הם חושבים לעצמם – "אני ממש גרוע בזה, ולעולם לא אהיה טוב". אצל אנשים מנוסים המחשבה היא: "ואוו, הרגע היה לי רגע של חוסר תשומת לב. אני מודע לרגעים של חוסר המודעות – כלומר שעכשיו אני מודע". כך שאין ביקורת נוקשה כלפי עצמם. במקום השיפוטיות, כל רגע הופך להזדמנות לפליאה וסקרנות. יש גם הרבה יותר תחושת בחירה לגבי המחשבות, המודעות, ההרגלים, הדיבור והגוף.

אחד הדברים שקורים כשמתחילים לתרגל מיינדפולנס, זה שאנחנו קולטים הרבה יותר את רגעי חוסר תשומת הלב והפיזור שלנו. קודם לא היינו מודעים אליהם, ועכשיו אנחנו שמים אליהם לב. לפעמים שמים אליהם לב 50 או 100 פעמים ביום. זה מרגיש כאילו אנחנו נהיים יותר מפוזרים, אבל בעצם זה סימן שאנחנו הרבה יותר מודעים. זה אומר שבאותם 100 רגעים אנחנו ערים ומודעים. הסימן הזה שנחווה ככישלון, הוא בעצם סימן להצלחה.

למי קורס מיינדפולנס לא מתאים?

אם יש לכם בעיה פסיכיאטרית פעילה, כדאי להתייעץ לפני עם המטפל שלכם. אם יש לכם בעיה נפשית או כאבים חזקים, מומלץ מאד לא להתחיל לתרגל מדיטציה לבד, אלא כחלק מקבוצה עם מורה. אם יש לכם קושי כזה, גם אל תלכו לריטריט מדיטציה של כמה ימים בלי להתייעץ עם המטפל שלכם ובלי להודיע למורים.

לכולם, הדרך האידאלית ללמוד מיינדפולנס היא עם מורה. יש יתרון עצום בלמידה עם מורה וקבוצה. הם נותנים לנו תמיכה שאנו מאד זקוקים לה. מורה מסוגל לענות על שאלות שעולות.

עניין חשוב נוסף הוא לגבי תרופות. אנשים מגיעים לקורס מיינדפולנס, ואחד הדברים שהם רוצים זה להשתמש פחות בתרופות. חלק גם חושבים שתרופות מערפלות את התודעה, ולכן מפריעות למדיטציה. לכן יש אנשים שמפסיקים תרופות על דעת עצמם, ובלי להתייעץ עם רופא. זה ממש לא מומלץ. שנו תרופות רק בתיאום עם הרופא שלכם. וידיאמאלה מספרת שהיא באופן אישי לוקחת תרופות להפחתת הכאבים מהפציעה שיש לה בעמוד השדרה. מינון התרופות הוא הרבה פחות ממה שאחרים במצבה לוקחים, אבל היא עדיין לוקחת אותן. היא אומרת שבלי התרופות הכאב היה כל כך חזק ובלתי נסבל, שהיא לא הייתה יכולה לעבוד עם התודעה.

חשוב להשתמש בתרגולים הללו בחכמה ועם שכל ישר. קבלו הכוונה וייעוץ מאנשים מתאימים אם אפשר. במיוחד אם יש לכם קושי נפשי או פיזי מיוחד.

מתי להתקרב לחוויה ומתי להתבונן מרחוק?

כשיש אי נוחות, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה להתנגד – מחשבה ש "אני לא רוצה את זה". אחר כך התגובה מתפצלת לשתי אפשרויות:

• להתנתק ולחסום – השרירים מתקשחים סביב לכאב. הגוף נהיה נוקשה. גם במחשבה אנחנו נאטמים. אנחנו סוגרים את הרגש. לפעמים אנחנו משועממים.
  במקרה זה התרגול יהיה להתקרב לחוויה – מה התחושות בגוף? מה אני חושב? מה אני מרגיש?
• לטבוע – החוויה פשוט מציפה. אין כלום במודעות שלנו חוץ מהכאב הזה – הפיזי או הרגשי. המחשבה היא "זה ממש יותר מידי".
  במקרה זה התרגול הוא דווקא להרחיב את המבט – לשים לב לעוד דברים במודעות שלנו. לשים לב לצבעים מסביב, או לקולות, או לתחושה נעימה בגוף. תמיד יש גם תחושות נעימות – דברים פשוטים כמו חום היד, או הנשימה שלנו. אם אנחנו טובעים בחוויה, חשוב שנפתח את תשומת הלב כדי לראות ולחוות עוד דברים שישנם. תמיד יש עוד 100 דברים שאנחנו יכולים להפנות גם אליהם תשומת לב.

חשוב לשחק בין המבט הקרוב לחוויה, והיכולת להפנות תשומת לב לעוד מקומות. המשחק ביניהם מלמד אותנו המון על עצמנו, ועל מה שעוזר לנו.

כשכאב הוא מאד חזק בריא מאד לפעמים להסיח את דעתנו באופן מודע – לראות סרט, לקרוא, או לצאת להליכה. זה שונה מההתמכרות להסחת הדעת והבריחה מעצמנו, שמאופיינת על ידי המחשבה – "אני צריך לברוח כי אני שונא הכל בחיי". דווקא מתוך אהבה ודאגה לעצמנו, זה חכם לפעמים לקחת הפסקה מתשומת הלב, ופשוט ליהנות.

איך מתמודדים עם כאב חזק באותו רגע? האם תרגול קבוע של מדיטציה מונע התקפי כאב כאלו?

הנשימה היא הכלי הכי אפקטיבי כדי לעבוד עם כאב. כשכואב לנו אנחנו עוצרים את הנשימה. זו תגובה אינסטינקטיבית. לכן חשוב לנשום עמוק בזמן כאב. לתת לנשימה להיכנס עמוק פנימה, ולרכך את הגוף. לעשות את זה ברכות, כי אנחנו לרגע אחד מתרככים ואז מתקשים מחדש. לנשום עם חיבה לעצמי. לדמיין את עצמי כאילו יש לידי חבר שסובל. ישר הלב שלי היה נפתח אליו והייתי מנסה לעזור לו. באותה צורה לתת ללב להיפתח אלי ולעזור לעצמי. אפשר אפילו לדמיין שהנשימה מלאה ברכות וחיבה. ועוד משהו חשוב – אם הכאב ממש חזק קחו משכך כאבים. לא חייבים לסבול.

כדאי גם לשים לב לרגעיות של הכאב. הכל משתנה, וגם הכאב משתנה. תחושת הכאב משתנה מרגע לרגע. כששמים לב לזה, אפשר לשחרר את הפחד מהימשכות הכאב, ואת הכעס על הכאב שכבר היה. פשוט לקחת כל רגע בפני עצמו.

הדרך להתמודד עם התקפי כאב, היא להביא תשומת לב לתוך היום יום שלנו. במיוחד לעצור לפני שאנחנו נעצרים. בדרך כלל אנחנו מושכים את עצמנו אל המקסימום ואז קורסים. זה יכול להיות בניקיון, בבישול ובמיוחד מול המחשב. שימו לב כמה זמן אתם יכולים להיות בנוחות מול המחשב, ושימו שעון שיצלצל לפני הזמן הזה. ואז תקומו, תתמתחו ואפילו תנוחו לרגע. ברגע שמאפשרים לגוף את המנוחה והתנועה שהוא צריך, ולא מחכים למשבר, התקפי הכאב פוחתים מאד.

כשאני חסר מנוחה, יש דחף חזק לנוע בתוך המדיטציה. מה עלי לעשות? לזוז בעדינות או להישאר לגמרי במקום?

מצד אחד, אם תשב במדיטציה עם המחשבה "אסור לי לזוז" תייצר בעיקר נוקשות והתנגדות בתודעה שלך. לכן עדיפה תנועה עדינה שתאפשר לך לשחרר את חוסר המנוחה. מצד שני, הדחף לזוז משקף גם תזזיתיות בנפש. לכן להזמין את עצמך ליציבות שקטה יכול להיות מאד מועיל. להתעניין מה יקרה אם תקח כמה נשימות עמוק פנימה, וממש תתרכז בנשימה ובתחושות הגוף. זו הזמנה למשחק. תזמין את עצמך ליציבות, אל תפקוד על עצמך. אנחנו לא צריכים להיות הבוסים של עצמנו. יש לנו מספיק מזה בחיים (-:. מומלץ להתנסות ולגלות איך כל בחירה כזו משפיעה עלינו. בסופו של דבר מיינדפולנס הוא מסע של גילוי עצמי.

לצפיה בוידאו של השאלות והתשובות:

https://themindfulnesssummit.com/sessions/question-answer-day-with-vidyamala-burch/?ref=825

דני פנמן הסביר איך מיינדפולנס מטפח  יצירתיות, ונתן כמה טיפים. לחצו כאן כדי לקרוא.