מה קורה במח כשאנחנו לא עושים שום דבר?
זו שאלה כל כך מוזרה, שאפילו מדעני המח לא חשבו לבדוק אותה. זה התגלה במקרה במסגרת ניסוי אחר. חוקר בשם מרקוס רייכל ניסה לזהות איזה אזורים פעילים בזמן כל מיני סוגים של פעילות מנטלית. לצורך זה הוא סרק את המח של נבדקים בזמן פעילות, והשווה אותו לפעילות המח שלהם בזמן מנוחה מהפעילות. אבל הוא גילה משהו מוזר- כשהוא ביקש מאנשים לספור אחורה מ 1475 בקפיצות של 13 היו אזורים שנהיו פעילים, אבל היו גם אזורים שהפסיקו להיות פעילים. זה היה מוזר- למה שאזורים מוחיים יהיו פעילים במנוחה ויפסיקו להיות פעילים בזמן ביצוע חישובים? התגלית שלו התחברה לעובדה שהיתה ידועה כבר קודם- המוח הוא רק 2% ממסת הגוף, אבל צורך 20% מהאנרגיה, וצריכת האנרגיה שלו פחות או יותר קבועה, בלי קשר למה שאנחנו עושים.
רייכל גילה שיש אזורים ספציפייים שפעילים בזמן שהמח לכאורה לא עושה כלום, ואלו הם:
mPFC- האזור הקדם מצחי האמצעי.
PCC- הפוסטריור סינגולט- פיתול החגורה האחורי. אזור שמחובר לאזור הלימבי- הרגשי במח. אזור שמתווך בין רגשות וזכרונות, ופעיל מאד במיוחד כשאנחנו בזכרונות אוטוביוגרפיים- סיפורים על עצמנו ומכרינו.
האונה הרקתית שאחראית על עיבוד הקלט מהחושים וגם קשורה להבנת שפה.
מאחר שאלו אזורים שפעילים בזמן שהמח לכאורה לא עושה שום דבר אחר, הוא קרא להם רשת ברירת המחדל. הם אלו שצורכים את האנרגיה בזמן מנוחה.
אבל מה קורה לנו כשרשת ברירת המחדל פעילה?
למעשה אתם חווים את זה כל הזמן. במדיטציה אנחנו שמים לב לזה במיוחד- אלו המחשבות הנודדות שמופיעות בזמן שאנחנו מנסים להתרכז בנשימה. אלו הרבה מחשבות שמרוכזות בעצמנו- מחשבות על המשימות שיש לנו מחר, על הכביסה ששכחנו לתלות. או- האם אני מצליח במדיטציה? מי יאהב את הפוסט שכתבתי בפייסבוק? מה אני עושה עם אשתי שכועסת עלי? אלו מחשבות שמתעסקות במחשבות שלי, ברגשות שלי, במערכות היחסים שלי. כולן שאלות סביב ארועים שמשפיעים על חיי. אלו מחשבות שמייצרות תחושת עצמי מתוך קטעי חוויות, זכרונות, חלומות ותכנונים. רשת ברירת המחדל מייצרת סרט שאנחנו הכוכבים בו, ומציגה בו במיוחד כמה סצנות שאהובות או מעצבנות אותנו.
מח נודד הוא מח סובל
בשנת 2010 בוצע מחקר מרתק ורחב היקף על ידי דוקטור קילינגוורט' ודוקטור גילברט מאוניברסיטה הארוורד היוקרתית על נוכחות, נדידת מחשבות ואושר. 15 אלף אנשים השתתפו במחקר הזה. הם קיבלו אפליקציה לiphone שלהם. בזמנים אקראיים ביום האפליקציה שאלה אותם:
איך אתה מרגיש עכשיו? והם התבקשו לדרך את רמת האושר שלהם בין 0 ל 100.
מה אתה עושה עכשיו? למשל ספורט, עבודה, נסיעה, עבודות בית…
האם אתה חושב על משהו אחר ממה שאתה עושה עכשיו?
ואם כן: מה אופי המחשבות- נעים, ניטראלי, לא נעים?
התקבלו 650 אלף תשובות.
מניתוח התשובות נחשפה תשובה מדהימה-
47% מהזמן אנשים חושבים על משהו אחר ממה שהם עושים עכשיו. כלומר אנחנו עושים משהו אחד, והמחשבות שלנו הן במקום אחר בכלל. זו בדיוק הפעולה של רשת ברירת המחדל.
החוקרים רצו לדעת כיצד זה משפיע על האושר שלנו. מה שהם גילו זה שציון האושר שאנשים דיווחו ירד
מ 66 לאנשים שהיו נוכחים בפעילות, ל 57 לאנשים שמחשבותיהם נדדו. לעומת זאת לפעילות שהם עשו כמעט לא הייתה השפעה על רמת האושר. גם בפעילויות לא נעימות כמו עבודות בית, אנשים הרבה פחות מאושרים אם המחשבות שלהם נודדות. החוקרים אמרו בעקבות התוצאות- מח שנודד הוא מח שסובל.
הם בדקו את ההשפעה של סוג המחשבות שחשבו עליהן. אנשים שחשבו מחשבות נעימות היו מאושרים כמו אנשים שהיו נוכחים ברגע, ולעומת זאת אנשים שמחשבתם נדדה למחשבות ניטראליות או לא נעימות כמובן היו הרבה פחות מאושרים. ורוב הזמן המחשבות נטו להיות לא נעימות.
FLOW זרימה
לעומת המצב הזה, בו המחשבות נודדות, דמיינו את עצמכם מטפסים על הר. כל צעד שלכם משמעותי. אתם מושקעים כולכם בהתבוננות בסלע, ובמציאת הזיז הנכון לשים עליו את הרגל. רמת הריכוז שלכם גבוהה מאד. בזמנים כאלו אתם לא חושבים על כל בעיות היום יום. אתם נוכחים לגמרי בפעילות שאתם עושים. מתברר שבאמת ברגעים כאלו רשת ברירת המחדל לא פעילה. למעשה גילו שהיא פחות פעילה כשאנחנו מוכוונים ופועלים לקראת מטרה. והיא גם בקורלציה הפוכה לרשתות הקשב ולרשתות חישת הגוף שלנו.
מכירים שאתם עובדים על פרוייקט או בפעילות שאתם אוהבים ומוצאים את עצמכם מרוכזים לגמרי בפעילות, בשיא היצירתיות והאפקטיביות? החוויה הזו נקראת FLOW- מצב של זרימה. כשאנחנו מרוכזים לגמרי בפעילות, היצירתיות והאפקטיביות שלנו בשיאה, ותחושת האני נעלמת. זו חוויה מאד נעימה, ואחת הסיבות לכך שאנחנו אוהבים אותה היא שרשת ברירת המחדל שוקטת בזמן הזה.
מדיטציה ורשת ברירת המחדל
עכשיו תבינו מה אנחנו עושים במדיטציה- אנחנו באופן אינטנסיבי מפעילים את רשת הקשב ומכוונים את הקשב אל חוויות שרובן חושיות- הנשימה או תחושת הגוף. כך שאנחנו מכוונים להפעיל רשתות אחרות לגמרי במח, שהפוכות לרשת ברירת המחדל. אבל מצד שני אין לנו את הגירויים שמשאירים אותנו מעורבים כמו בפעילויות אחרות, וזה מצב שמזכיר לנו אי- עשייה, ולכן רשת ברירת המחדל מתעוררת לפעולה והמחשבות נודדות. כל פעם שהמחשבות נודדות אנחנו שמים לב לזה ומחזירים את תשומת הלב אל המוקד שבחרנו. ככה אנחנו מייצרים חיבור בין רשת ברירת המחדל לרשתות הניהול והקשב במח. ובאמת אצל אנשים שמודטים למשך זמן ממושך גילו שהחיבור הזה חזק במיוחד, והם מדווחים שהם בקלות ובאופן תדיר משקיטים את את הקשקשת שיש לנו בראש. ברמה האישית אני יכול לספר לכם שיש לי רגעים רבים, במיוחד כשאני הולך ברחוב, שבמקום הנטייה האוטומטית לאין סוף מחשבות, אני מרפה מהן, ונמצא במצב רפוי בגוף ועם שקט פנימי- מצב של להיות. אני בטוח שכל אחד מכם יחווה טעימה מזה במהלך היום.
"אין אני"
שוטי הנבואה שרים "אין אני". ובאמת, בכל דרך רוחנית אחת המטרות המרכזיות היא להרפות מהאחיזה באני, לפתח גישה יותר קלילה לחיים, גישה שיש בה פחות סבל ויותר נדיבות ואהבה. ביהדות, בנצרות ובאיסלאם זה הרבה פעמים יהיה דרך ההתמסרות לאלוהים. למשל משורר סופי אומר "כשאתה עסוק בעצמך אתה מנותק מאלוהים". במיינדפולנס ובודהיזם אנחנו מצביעים על כך שהאני הוא אשליה. כי מי אני? האם אני הוא הגוף הזה? האם אני הוא המח הזה? מי שהייתי לפני שנה? מי שהייתי לפני שעה? האם אני הוא רשת ברירת המחדל שלי? הזכרונות שלי? המחשבות שלי? הרגשות שלי? המודעות שלי? האני הוא אשליה שנוצרת מהצירוף של כולם יחדיו. ומאחר שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב ומאמינים בה היא מאד דביקה. מתוך הידע שלמדנו היום אנחנו יכולים להבין שהרבה מהאני הזה הוא פשוט מחשבות כמעט אקראיות שמייצרת רשת ברירת המחדל. זה מחזק עוד יותר את הגישה של המיינדפולנס שמזמינה אותנו להתייחס יותר בקלות למחשבות, רגשות, דחפים ותחושות- אלו רק ארועים מנטליים שבאים וחולפים. לכן התרגול שלנו הוא להפנות אליהם תשומת לב, ולהרפות.
ככל שתחושת האני, שלי שאנחנו מייצרים היא קלילה יותר ככה יהיה יותר קל לנו בחיים. אנחנו נתמודד עם אותם אתגרים, אבל עם פחות סבל וקושי. כשיש בעיה, נהיה פנויים להתרכז בפתרונות, במקום לתת לרשת ברירת המחדל להעלות רק מחשבות מחלישות כמו- "אני לא יודע איך אני אתמודד עם זה". תחושת אני קלילה יותר מאפשרת לנו לחיות עם פחות מטענים רגשיים כבדים סביב כל דבר שקורה.
המחקר המדעי
אני רוצה לספר לכם על כמה מחקרים שנעשו על השפעת המדיטציה על רשת ברירת המחדל-
במחקר שנעשה על אנשים שתרגלו 3 ימי מדיטציה ראו התחזקות של הקישור בין רשת ברירת המחדל לאזור שאחראי על ניהול וקבלת החלטות במח. מה שראו בעצם זה שאזור קבלת ההחלטות מווסת ומפחית את הפעילות של רשת ברירת המחדל. זה אומר שאנחנו מקבלים החלטה מודעת שוב שוב להרפות מהמחשבות. זה בעצם חלק ממה שאתם עושים היום.
ומה קורה כשאנחנו מתרגלים מדיטציה לאורך שנים, ובסך הכל למשך אלפי שעות? בדקו את זה במחקרים גם באוניברסיטאות מובילות בארה"ב וקנדה, וגם בישראל דרך אגב. מה שגילו שאצל מתרגלים וותיקים יש גם את החיבור החזק בין רשת הניהול לרשת ברירת המחדל, וגם פחות פעילות ברשת ברירת המחדל. כלומר מלכתחילה הם חווים פחות מחשבות נודדות. הירידה הזו בפעילות מתרחשת גם בזמן מדיטציה וגם בזמן מנוחה רגילה. כלומר גם ביום יום שלהם הם חווים הרבה פחות מחשבות נודדות.
כיצד תרגול מדיטציה משפיע על אחיזה והשתוקקות?
מחקר מרתק ניסה לבדוק כיצד תרגול מדיטציה משפיע על אחיזה והשתוקקות. לקחו 2 קבוצות- אחת של אנשים מתנדבים ואחת של מתרגלי מדיטציה וותיקים. כדי לעורר השתוקקות ואחיזה אמרו להם לזהות צורות בתמונה, ואמרו להם שעל כל צורה שיזהו יקבלו כסף. אחרי שהם עשו את זה, ויצרו את הקישור בין הצורות לאחיזה, ביקשו מהם להפנות תשומת לב לנשימה ולהתעלם מהצורות. המודטים הצליחו בזה הרבה יותר מקבוצת הביקורת. כלומר הם הצליחו הרבה יותר טוב מהאחרים לשחרר את האחיזה שלהם בצורות.
תהליך ההרפיה מרשת ברירת המחדל
כל מי שמחיל מדיטציה חווה שלהרפות מהמחשבות זה לא כל כך קל. בטקסטים עתיקים על מדיטציה אומרים שבהתחלה זה כמו להחזיק בנחש מתפתל. רשת ברירת המחדל רגילה לפעול כל הזמן, ולכן זה מה שהיא נוטה לעשות. אנחנו חיים בעידן של הרבה ידע, טקסט ומחשבות מצד אחד ואינדיבידואליזם מצד שני. לכן זה עידן שמפעיל אותה הרבה יותר מאי פעם בהיסטוריה. נדרש מאיתנו מאמץ מנטלי כדי לשים לב למחשבות ולהרפות מהן. שוב ושוב להחזיר את תשומת הלב לנשימה ולגוף.
הטקסט מתאר שלאחר זמן מסוים, וחווים את זה היטב בתקופות ממושכות של מדיטציה, היכולת להרפות ממחשבות נהיית הרבה יותר קלה. המחשבות מופיעות ונעלמות מהר יותר. בטקסט מדמים את המחשבות בשלב הזה לגנב שנכנס לבית ריק- אין מה לגנוב אז הוא עוזב את הבית.
איך זה מתרחש במח? כל מיומנות שאנחנו לומדים- טיפוס הרים, לשחק שח, או לנגן, תחילה אנחנו מפעילים אותה דרך האזורים הקדם מצחיים, האזורים שדורשים מאיתנו ממש לנהל אותה ולחשוב עליה. אך לאחר המוני שעות של תרגול הפעילות עוברת לאזור הבזל גנגליה- אזור עמוק יותר במח. כשאנחנו פועלים לבד הפעולה מתרחשת כאילו באוטומט. ללא מאמץ מנטלי שלנו. תחשבו על ילד שלומד ללכת- זה מאד מוחשי לי כי הבן שלי בן שנה וחצי ורק לפני כמה חדשים התחיל ללכת. אני יכול לראות שהליכה עוד לא לגמרי אוטומטית אצלו. היא עוד דורשת מידה של מאמץ ותכנון שהולך ופוחת עם הזמן. זה מה שקורה לנו בשלב יותר מתקדם במדיטציה- היכולת להרפות מהמחשבות ולנהל את רשת ברירת המחדל עוברת מהאזור הקדם מצחי שדורש מאיתנו מודעות ואנרגיה, לאזור הבזל גנגליה, שמאפשר לנו להרפות מהמחשבות שוב ושוב במהלך היום יום שלנו.
התוצאה של זה היא שאנחנו מפעילים הרבה פחות את רשת ברירת המחדל. במח ככל שאזור פעיל יותר כך הוא יותר מקושר ויותר מפותח וככל שהוא פעיל פחות כך הוא פחות מקושר ופחות מפותח. לכן ההרפיה מהמחשבות הנודדות גורמת לכך שרשת ברירת המחדל נהיית קטנה יותר, מקושרת פחות ומשפיעה פחות. מחשבות של אני ממשיכות להופיע, אך הן פחות דביקות. הן פחות רגשיות. יש להן פחות כח עלינו. הן כמו גנב שנכנס לבית ריק…
מי אני ללא אני?
ייתכן שחלקכם קורא את זה וחושב לעצמו שאולי זה לא טוב שיש פחות מחשבות. אולי נהפוך להיות יותר טפשים למשל. אולי חסרי דעה על כל דבר. אולי נהפוך לזומביים- אנשים מנותקים שלא קשורים לכלום.
אז קודם כל חשוב לי להזכיר לכם שבבסיס המיינדפולנס וכל דרך רוחנית יש אכפתיות ואהבה עצומות לחיים. זו גישה בסיסית. כשמסתכלים על מורים גדולים- בין אם זה רבנים מעוררי השראה, מורי מדיטציה, או הדלאי לאמה, אפשר לראות שההרפיה מהאני מאפשרת להם להיות יותר מחוברים לאנשים, ובפעולה עצומה להיטיב עם כולם.
בשנות ה 70 הפסיכולוג ג'ק אנגלר מהארווארד נסע לפגוש מורים ומודטים מתקדים ולחקור אותם דרך מבדקים פסיכולוגיים סטנדרטיים, כמו מבחני רורשאך ומבנה אישיות. הנה מה שהוא כתב על דיפאמה, אחת המורות שתרגלה מיינדפולנס לעומק לאורך שנים: "תוצאות המבדקים הצביעו על יכולת התמרה והטמעה קוגניטיבית רגשית שמשקפת רמות עמוקות ביותר של חופש פנימי. באופן ספונטאני לגמרי ארגה דיפאמה את תשובותיה במבדקים לכלל סיפור רוחי מתמשך, לנרטיב שחשף את כל תורת הדהארמה ובמקביל העיד על הבנה צלולה של המבדק עצמו. זה היה הישג יוצא דופן, שאיש מהחוקרים טרם ראה." מה שאני מבין מזה, שבמקום שתהיה פעילה אצלה רשת ברירת המחדל הרגילה, שמספרת לנו סיפורים על עצמנו, פעלה אצלה באופן תדיר רשת של חכמה וחמלה. רשת שחיברה את ישותה באופן מיטיב.
הפיזיקאי ארתור זיונק שעמד בראש מכון mind and life אמר: "אם אנחנו משחררים אחיזה אנחנו נהיים יותר פתוחים לחוויה שלנו ושל אחרים. הפתיחות הזו- צורה של אהבה, מאפשרת לנו לפגוש את הסבל של אחרים. לנשמות גדולות יש את היכולת להיות מעורבות בסבל ולהתמודד איתו בגישה מיטיבה ובלי להתמוטט. להרפות מאחיזה זה משחרר, ויוצר מצפן מוסרי לפעולה וחמלה."
2 Responses
תודה רבה! הסבר מעניין למה שכבר ידוע לי, שמחה להתמיד ולחזק
תודה רבה. מקיף באופן תמציתי ומדוייק.