אני מאד שקטה כלפי חוץ אבל בפנים יש המון רעש

מיכל (שם בדוי) ביקשה להיפגש איתי אחרי שהייתה בבוקר של שקט.
מיכל סיפרה שהיא לקראת שבוע עמוס וצריכה דחוף לחזור לשקט הפנימי שחוותה בשבוע שאחרי בוקר של שקט, שבוע שבו היא הרגישה שהיא מתנהלת בצורה מיטבית.

התחלנו את הפגישה בכמה דקות של מדיטציה. היא סיפרה לי אחרי עד כמה המדיטציה הזו היתה לה משמעותית. היא איפשרה לה להניח לעומס של היום יום מאחור ולהיות נוכחת בפגישה.

אחר כך ביקשתי ממנה לספר לי עוד קצת על מה שהביא אותה להגיע. היא סיפרה לי שביום יום יש לה הרבה רעש פנימי. היא אישה מאד רגישה ולכן קולטת כל ניואנס. על כל דבר קטן שקורה יש לה המון פרשנויות ומחשבות. זה יוצר עומס, רעש ומאמץ ומונע ממנה להיות נוכחת. בחוץ לא מרגישים את זה. בחוץ זה נראה שהיא מאד שלווה ורגועה.

המשכנו לגלות את הסיפור שלה, ואז היא אמרה לי: "בגיל קטן הבנתי שהתפקיד שלי הוא להתנהל בשקט ושלווה ולהתאים את עצמי".
זהו משפט מפתח שמעיד על אמונה פנימית שהיא אימצה בגיל קטן מול כל מיני נסיבות חיים. יש סיכוי טוב שפעם זה אפילו היה ממש מועיל עבורה, אך היום רוב הזמן האמונה הזו מאד מפריעה לה. כמובן שהיא לא היחידה עם אמונה כזו. האמת שגם אני לעתים קולט שאמונה דומה מפעילה אותי וגורמת לי להיות מרצה.

היא המשיכה ואמרה- רק כשאני יותר חזקה ומחוברת לעצמי, כמו אחרי בוקר של שקט, אני מצליחה לפלטר את הרעשים ולהביא אותי כפי שאני.

ביקשתי ממנה לחזור על משפט המפתח. פעמים רבות כשחוזרים על משפט כזה עולה הזיכרון של הרגע שבו אימצנו את האמונה וזה עוזר לשחרר אותה. זה יכול להיות מאד כואב, ולכן כדאי לעשות זאת בליווי של מישהו שמכיר תהליכים כאלו.

כששאלתי את מיכל מה היא מרגישה היא ענתה לי שהיא דווקא מרגישה קבלה, חמלה ואפילו גאווה. גאווה שהיא הצליחה ליצור את חייה למרות האמונה הזו. ביקשתי ממנה להעמיק את תחושת החמלה, ושאלתי- איפה היא בגוף? היא ענתה לי שהחמלה נמצאת בלב, היא שקטה, רכה ועדינה. זה בדיוק המצב שהיא הייתה רוצה להיות בו יותר. נשארנו עוד עם החמלה, והעמקנו את החוויה.

היה לי חשוב לאפשר למיכל לחוות שהיא יכולה להביא את החמלה גם באותם רגעים יום יומיים של עומס. לכן ביקשתי ממנה להיזכר בסיטואציה יום יומית שבה היא מתאימה את עצמה לאחרים ומאבדת את הקול הייחודי שלה. בקלות רבה היא התחברה לסיטואציה כזו. ואז להפתעתה שאלתי- "מה יש לחמלה להגיד לך ברגע הזה?" היא השתהתה ואז ענתה- "אני יכולה להביא את עצמי כמו שאני. מה שאני זה בסדר." היא שיתפה שהיא ממש מרגישה את זה עכשיו, זה לא כמו שזו רק מחשבה שהיא מנסה לחשוב בראש אבל לא באמת מחוברת אליה.

לקראת סיום שאלתי אותה- "איך עשית את זה? מה אפשר לך להתחבר לחמלה ככה? כי את זו שעשתה את זה, אני רק ליוויתי אותך"
ואז היא הבינה את 3 השלבים שהיא עברה:

1. המדיטציה עזרה לה להיות נוכחת ופתוחה.
2. היא הסכימה לזהות את האמונה המגיבלה, לגעת בכאב שלה ולשחרר אותו.
3. היא אימצה אמונה מיטיבה.

מיכל ידעה שהיא לקראת שבוע עמוס, וביקשה כמה טיפים שיעזרו לה להישאר מחוברת בשבוע הזה. הנה הטיפים שהיא לקחה מתוך השיחה שלנו:

1. להקדיש כמה דקות למדיטציה בבוקר
2. במהלך היום לעשות הפסקות קצרות ושקטות, רצוי בגינה.
3. בסוף היום לתרגל כתיבה אינטואטיבית- כלי נהדר כדי לפרוק את כל המחשבות לדף וגם להגיע לתובנות נפלאות.
4. וגם עבור המשך חייה- להצטרף לקורס המיינדפולנס הקרוב.

מעוניינים גם להיפגש איתי לשיחת אימון?

לחצו כאן, מלאו את הפרטים ונהיה בקשר.