דף הבית » mindfulness » לבחור במושב היחיד

לבחור במושב היחיד

"היכנסו לחדר ושימו כסא במרכזו.
בחרו במושב היחיד במרכז החדר,
פתחו את הדלתות והחלונות, וראו מי בא לבקר.
תהיו עדים לכל מיני סוגים של סצנות ושחקנים,
לכל מיני סוגים של פיתויים וסיפורים,
לכל דבר שעולה על הדעת.
התפקיד היחיד שלכם הוא להישאר במקומכם.
משם תראו את הכל מופיע וחולף,
ומתוך כך יצמחו החוכמה והתבונה."
הנזיר התאילנדי אג'אן צ'ה

מהי בחירה במושב היחיד?

בקורס המיינדפולנס יש לבחירה במושב היחיד שלושה היבטים:

  1. הבחירה לשבת למדיטציה מידי יום לפחות פעם אחת. באורח החיים המהיר והאינטנסיבי שלנו זה בפרוש אתגר. יחד עם זאת אני שומע שוב ושוב מתלמידי בקורסים שיום שבו מתרגלים מדיטציה מרגיש ונראה אחרת. זהו יום יותר רגוע, ושאנחנו יותר אפקטיביים בו. עושים מה שיש לעשות, ומגיבים לארועים בצורה עניינית ונבונה.
  2. הבחירה לשים לב לכל מה שעולה במהלך המדיטציה, להתבונן בו, ולא להגיב אליו – לא להתנגד ולא להאחז. להיות  מודע, להיפתח, ולאפשר גם לגל הזה לעבור. ייתכן שיגיעו מחשבות על מחר, תסכולים על אתמול, פנטזיות או סתם תמונות וחלקי מחשבות לא ברורים. יתכן שיופיעו צער או התרוממות רוח. אנחנו מודעים לכולם, וברכות ונחישות חוזרים למוקד של אותה מדיטציה.
    בדרך הזו אנחנו מפתחים את היכולת להיות מאוזנים ושלווים עם כל מה שעולה.
  3. הבחירה בעצמי ובחיים שלי כפי שהם. לבחור בחוזקות שלי, ולבחור גם בחולשות שלי. לבחור במה שיש, גם אם הוא ממש לא מה שהייתי רוצה שיהיה. זכורה לי אישה מדהימה שהנחיתי פעם בקבוצה. היא גידלה ילד עם נכות. היא סיפרה, שכשהוא נולד וגילו את הנכות היה רגע של הלם. אך אחרי כמה ימים היא בחרה בו עם הנכות. היא נתנה לו את כל התמיכה שאפשר, ויחד עם זאת עשתה מאמצים כבירים להתייחס אליו ולגדל אותו כאילו הוא ילד נורמלי לחלוטין. היא דאגה שהוא גם יהיה בגן ובית ספר עם ילדים רגילים, וגם דרשה ממנו דברים.

מחויבות והתמדה…

התרגול הזה דורש מאיתנו מידה של מחויבות והתמדה. "נחישות" ו"התמדה" אלו מילים שלפעמים מכווצות אותנו. אך אם נשים לב באמת נגלה שאנחנו כאלה גם ככה. כולנו מצחצחים שיניים כל יום בנחישות והתמדה רבות. לכולנו יש גם פעילויות רבות שאנחנו עושים ומחויבים אליהן. והאמת, שאנחנו מאד נחושים ומתמידים בהיצמדות לכל מה שמכאיב לנו- התסכול שלנו, התלונות שלנו, והביקורת העצמית שלנו.

את הדרך שלי התחלתי בגיל 13. למשך 20 שנים התאמנתי באמנות לחימה מופלאה שנקראת אייקידו. שם תרגלתי את המדיטציה לראשונה- בתחילת ובסוף כל אימון. שם למדתי לראשונה על הקשר העמוק בין הגוף לנפש. שם למדתי על רכות ככלי עוצמתי דווקא בסיטואציה של קרב. ואם מועיל להיות רכים בקרב עם יריב, על אחת כמה וכמה שזה מועיל בחיי היום יום שלנו.

בהמשך, במשך 10 שנים למדתי במרכז ליאה ארד. עברתי סדנאות, התאמנתי, אימנתי עשרות אנשים, והנחיתי מאות. למדתי המון, למשל להיות עם אנשים ברגעים הקשים שלהם, כשעולים רגשות קשים, ולאפשר להם לצמוח מהרגעים הללו.

אם תסתכלו על החיים שלכם, אני בטוח שתראו את המקומות בהם הייתם מחויבים. בין אם זה לתחביב, ללימודים, לעבודה או לדרך מסוימת.

אחרי שהתחלנו בתרגול שיטתי, לעיתים קרובות אנחנו מוצאים את עצמנו מותקפים על ידי פחדים, ספקות ותשוקות. יעלו פחדים וספקות לגבי הדרך- האם היא טובה ומתאימה לי? והמוני אפשרויות אחרות יפתו אותנו ללכת אחריהן. כל אלו הם חלק מהדרך, ועלינו להיעזר בתרגול כדי לפגוש אותם ברכות.

לשאוג כמו אריה מול הספקות

מיינדפולנס: שאגת האריה שלנו

ליל ההתעוררות של הבודהה הוא משל נהדר לדרך אותה עלינו לעבור. באותו לילה, בודהה נדר לשבת במקומו ולא לקום עד שישתחרר לחלוטין מסבל, וימצא חרות ושמחה שלא תלויות בתנאים החיצוניים. באותו לילה הוא עבר דרך מגוון אתגרים רגשיים. הוא נדרש להביע את רצונו בנחישות, בשאגה כמו של אריה.

הוא הותקף על ידי מארה, שמסמל את כוחות התעתוע והפיתוי בתודעה. תחילה הותקף בפיתוי- נערות יפות רוקדות ומתערטלות. לאחר מכן בפחד- צבא מפלצות שהסתער עליו. על כל אלו הגיב בודהה- "מארה אני רואה אותך", ואם ההכרה בפיתוי או בפחד החזיונות נעלמו. אחר כך העמיד מארה בספק את זכותו של בודהה להתעורר. בודהה הגיב בשאגת אריה, וקרא לאדמה להעיד על הסבלנות, החמלה והמשמעת שטיפח באלפי פרקי חיים. כך התמודד בודהה עם קולו של הספק. קול שמנקר ושואב את הבטחון מאנשים רבים כל כך.

אחר כך בודהה הותקף על ידי סגפנים איתם הסתובב בעבר. הם טענו שהוא מפונק, כי בעוד שהם הולכים כמעט ערומים ואוכלים מעט מאד, בודהה התכסה בגלימה, ואכל אוכל לפי כמה שהיה רעב ובהתאם למה שהגישו לו. בודהה השיב גם להם בשאגת אריה – "כל תרגול סגפני שקיים תחת השמש ובוצע על ידי בני אדם תרגלתי גם אני! באמצעותם למדתי כי מלחמתו של אדם בעצמו באמצעות תרגילים אלו אינה נכונה.

כמו בודהה גם אנחנו זקוקים לשאגת האריה שלנו. קודם כל כלפי עצמנו.
לשאוג מול הספקות העצמיים שלי –
אני ראוי, ובעל ערך.
אני יכול להתמודד עם האתגרים שלי.
יש לי מה לתת, ואני רשאי לקבל.
לשאוג מול כל הספקות והביקורת העצמית שאוכלים אותנו מבפנים.
אני זוכר אדם בסדנא שהנחיתי, שסיפר בסופה כיצד הוא העז בפעם הראשונה לדבר מול קהל העובדים שלו, כתוצאה מתהליך כזה של חיבור לעצמו.

מדיטציה מהווה ביטוי לבחירה במושב היחיד- אנחנו יושבים זקופים וישרים, עם נוכחות אצילית.
הגוף זקוף, וגם רפוי ופתוח.
אנחנו קשובים לכל מה שמגיע.
רואים אותו, נוכחים איתו, נפתחים אליו.
לכל דבר שמגיע אפשר לאמר – "כן, גם זה".
מכירים בו ומשחררים אותו.

הדרך הזו מאפשרת לנו אומץ. אומץ לפגוש את כל מה שיש בתוכנו עם מודעות וחמלה. גם כשנדמה לנו זה יותר מידי – אנחנו מגלים שאנחנו יכולים להיות גם עם זה וגם עם זה.

ג'ק קורנפילד מספר שהוא הגיע לפני שנים רבות למחנות הפליטים בקמבודיה כדי לעזור להם. היו שם חלקי משפחות ששרדו מממלחמת האזרחים הנוראית בקמבודיה- אם וילדיה או דוד ואחיינים. כל משפחה קיבלה סוכה קטנה בגדול 1.2 מטרים על 1.8, ולפניה מטר רבוע של אדמה. בשטח הקטן הזה אנשים גידלו גינות ירק- קישואים שעועית או ירקות אחרים. הם טיפלו בהם בזהירות ואהבה. הלכו הרחק וחיכו בתור ארוך כדי לשאוב מים מהבאר עבור הגינות האלו. הגינות הם סמל לבחירה שלהם בחיים, על אף כל מה שהם עברו. סמל לכח החיים שלא ניתן לעצור.

המאמר בהשראת הספר "דרך הלב" מאת ג'ק קורנפילד, ומתוך בוקר של שקט

אהבתם את המאמר?
בבקשה שתפו בפייסבוק ואת חבריכם…

מיינדפולנס: כח החיים מתפרץ

LEAVE A COMMENT

לבחור במושב היחיד במדיטציה

רוצה לקבל חבילת מתנות להפחתת מתחים באמצעות מיינדפולנס?

שם:
טל:
מייל: