מיינדפולנס: להפסיק את המלחמה ולהשכין שלום בתוכי

בחור צעיר הגיע למנזר לאחר תקופת נערות לא פשוטה. אמו התעללה בו, וכתוצאה מכך פיתח מרדנות. הוא מרד בבית ספר ואפילו בחברתו שלדעתו ניסתה לשלוט בו. הוא נסע למזרח כדי למצוא חופש. הייתה לו התנסות טובה במדיטציה, וכתוצאה ממנה נכנס לתקופת תרגול מיינדפולנס במנזר. הוא החליט לתרגל בקפדנות, כדי להיות בהיר ושלו. במנזר הוא נדרש לבצע מגוון מטלות יומיות. לדעתו הן לא השאירו לו מספיק זמן למדוט ברצף. הוא התחיל להתלונן גם על קולות המבקרים, רעש של מכוניות, ועל כך שהמורה לא נותן לו הדרכה מספקת. הוא הרגיש שהמדיטציה שלו חלשה ומחשבותיו לא חדלו לנדוד. הוא נלחם בעצמו.

עוד מעט נחזור אל הצעיר הזה.

אנחנו נאבקים…

בינתיים בואו נסתכל על עצמנו. גם אם אנחנו לא נמצאים במנזר, אנחנו מוצאים את עצמנו נאבקים כל הזמן.

במדיטציה לפעמים אנחנו נאבקים במחשבות שבאות ללא הפסק.

אנחנו נאבקים בכך שאנחנו לא מספיקים את כל המשימות שרצינו לעשות.

אנחנו נאבקים בכאבי הגוף שלנו והאבסורד הוא שכך אנחנו מעצימים אותם.

אנחנו נאבקים בפקק שמופיע בדרכנו.

אנחנו נאבקים בילדים שלנו שיתנהגו בדיוק כפי שהיינו רוצים. אומרים לעצמנו- אם רק הם היו ככה, הכל היה בסדר.

אנחנו נאבקים בבני הזוג שלנו שיתייחסו אלינו כפי שהיינו רוצים.

אנחנו נאבקים בחשבון הבנק שלנו.

ובמדינה שלנו, אנחנו לא פעם נאבקים אחד בשני- במתנחלים, בשמאלנים, בפלסטינים.

כל כך הרבה פעמים ביום אנחנו מציתים את אש המלחמה בתוכנו.

אנחנו מכורים למלחמה. מכורים למלחמה במציאות כפי שהיא. הבעיה היא שבמלחמה הזו אנחנו כל פעם מפסידים. גם כשהצלחנו להשיג את מה שרצינו, זה נבע מהמון מאמץ. ואם נודה על האמת- רגע אחרי זה אנחנו כבר במלחמה חדשה.

המורה התאילנדי אג'אן צ'ה אמר:
"אנחנו בני האדם, נמצאים בקרב תמידי, בניסיון לברוח מן העובדה שאנחנו חיים בעולם המוגבל על ידי נסיבות כה רבות, שאיננו יכולים לשלוט בהן. אלא שבמקום להימלט, אנחנו ממשיכים ליצור סבל, להילחם בטוב, להילחם ברע, להילחם במה שקטן מדי, להילחם במה שגדול מדי, להילחם במה שקצר מדי או ארוך מדי, צודק או שגוי, ממשיכים באומץ את הקרב."

החברה המודרנית רק מטפחת את המלחמה הפנימית ואת הכחשת המודעות למציאות כפי שהיא. היא מלמדת אותנו להגן על עצמנו מפני אי-נוחות וקושי. אנחנו משקיעים המון אנרגיה בהתכחשות לחוסר הביטחון, לכאב ולמוות. הפרסומות מעודדות אותנו לצרוך עוד ועוד, ואנחנו נדרשים לעבוד עוד ועוד. זה כמו לשים עוד ועוד פלסטרים על הצרכים האמיתיים שלנו.

אנחנו מתמכרים למהירות, ולפעמים שוכחים לעצור, להאט. כדי להיות בקשר עם הלב שלנו, עם הרגשות שלנו, עם הגוף שלנו, אנחנו נדרשים להאט ולהקשיב.

כשאנחנו עוצרים להקשיב פנימה, אחד הקולות הכי חזקים שנשמע זה את קול המלחמה הפנימית. את קולותיהם של הקונפליקטים. ומה שנדרש מאיתנו זה ללמוד איך להפסיק את המלחמה.

להפסיק את המלחמה זו מיומנות שאנחנו נדרשים לתרגל שוב ושוב. לפעמים אפילו כמה פעמים ביום. כמה פעמים שנדרש עד שהיא תהפוך להיות הטבע שלנו. כשאנחנו חיים בשלום עם עצמנו, ההוויה השלווה שלנו מביאה שלום גם לסביבה. זה לא תמיד קל. מהטמה גאנדהי אמר:

"יש לי רק 3 אויבים. החביב עלי ביותר, זה שעליו קל ביותר להשפיע, הוא האימפריה הבריטית. האויב השני, העם ההודי, קשה ממנו בהרבה. אבל המתנגד העיקרי שלי הוא אדם בשם מוהנדס ק. גאנדי. עליו ככל הנראה יש לי מעט מאד השפעה"

ואם זה מה שכתב גאנדהי, אולי גם אנחנו יכולים להיות רכים יותר עם עצמנו והמלחמות שלנו…

איך להפסיק את המלחמה?

השלב הראשון הוא לזהות את המלחמה. לזהות את המחשבות של כעס ואי השלמה. לזהות את האמונה שאם רק אני אצליח להשיג משהו, אם רק הדבר הזה יקרה, אז אני אהיה מאושר. לראות כיצד המחשבות על "איך הייתי רוצה שהדברים יהיו" מרחיקות אותי מהרגע הנוכחי. לראות את הסבל וחוסר התכלית שיש במלחמה הזו. לזהות שהיא רק סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אפילו נפוליאון בונפרטה אמר לקראת מותו: "אתם יודעים מה הדהים אותי יותר מכל בעולם? העובדה שכח אינו מסוגל ליצור דבר. בטווח הארוך החרב מובסת תמיד על ידי הרוח".

השלב השני הוא לחזור להווה, ולפתוח אליו את הלב. לחוות את כל מה שיש בכאן ועכשיו- תחושות הגוף שלנו, הרגשות שלנו, וגם האנשים מולנו. לחוות אותם בלב פתוח ומקבל. ייתכן שנמצא ברגע הזה משהו שברחנו ממנו- את הבדידות שלנו, תחושת חוסר הערך, שעמום, בושה או השתוקקות בלתי נפסקת. עלינו להשלים גם עם החלקים האלו שלנו. אנחנו מזהים כיצד החלקים הללו הפכו לאוטומטים בנו, לחלק מהזהות שלנו. אנחנו מרחיבים את נקודת המבט ויכולים לראות שאנחנו גדולים מהם. יש בנו אהבה שלא תלויה בהצלחות ובכשלונות שלנו. יש בנו חמלה שיכולה להכיל את הקשיים הללו. אנחנו מבינים שהקשיים הללו הם חלק מחיינו, כפי שהם חלק מחייהם של רבים אחרים. הכאב הזה הוא לא כזה אישי. אנחנו יכולים להכיל- את החושך ואת האור. כך מתפתחת בנו שלווה.

בקורס במיינדפולנס עבדתי עם מישהי שסובלת מפיברומלגיה. היו לה כאבים חזקים ובלתי פוסקים. במסגרת הקורס הפנינו את תשומת הלב אל המלחמה. היא חוותה אותה בגו שלה. כיצד היא כל כך רוצה בריאות ונלחמת בכאבים. שהינו עם התחושה הזו. נתנו לה מקום. לאט לאט צמחה הבנה חדשה. הבנה של בריאות רגשית. המשכנו ובדקנו האם יש עוד התנגדות. עתה היא היתה בחזה. הלב סירב להיפתח לכאבים. הסכמנו לחוש את ההתנגדות הזו. להיות עם הקושי. לאט לאט הלב המיס את ההתנגדות שנוצרה. הגוף כאב פחות. היא יכלה להרגיש כיצד ההתנגדות לכאב, בעצם רק מעצימה אותו. בסוף התהליך רמת הכאב ירדה משמעותית.

את התהליך הזה אנחנו עושים עשרות, מאות ואלפי פעמים. זה חלק מהתפקיד של המדיטציה היומית שלנו. לאפשר לנו לתרגל את הפסקת המלחמה כל יום מחדש. זה חלק מהכח של הקורס במיינדפולנס. התרגול היומי להשכנת שלום בתוכנו.

לסיום, נחזור אל הבחור הצעיר. אחרי מדיטציה קבוצתית קרא לו המורה לשיחה: "אתה נאבק בכל. איך זה שהמזון מפריע לך, הקולות מפריעים לך, המטלות מפריעות לך, ואפילו המחשבות שלך מפריעות לך? זה לא נראה מוזר?

כשאתה שומע מכונית מתקרבת, האם באמת היא זו הבאה ומטרידה אותך, או אולי אתה יוצא ומטריד אותה? מי מטריד את מי?" אפילו הצעיר החל לצחוק, ומאותו רגע התחיל ללמוד כיצד להפסיק את המלחמה.

לחצו כאן לפרטים על קורס מיינדפולנס להפחתת מתחים, שבו אנחנו לומדים ומתרגלים את השכנת השלום הפנימי:

https://mindfulness4u.co.il/workshop-mbsr

הכנתי לכם מדיטציה למפגש עם המלחמה הפנימית ולהשכנת שלום:

המאמר בהשראת הספר "דרך הלב" מאת ג'ק קורנפילד, ומתוך בוקר של שקט